מתוך גליון "שבת בשבתו" לפרשת תרומה עמ' 6

 לרשימה בפורמט איכותי לחץ כאן  שבת בשבתו תרומה

א"ב של  כתב יד ספרדי

בשנים האחרונות כבר לא מלמדים לקרוא אותיות כתב  רש"י בבתי הספר הממלכתיים. לצערי, אני נפגש בתוצאות של המחדל החינוכי הזה, כאשר אני מציע ספר כתוב בכתב רש"י לבוגר מערכת החינוך הממלכתי ועל פי ארשת פניו אני רואה שכתב רש"י דומה עליו כ'סינית'. כדי להקל עליו  אני מציע  לו להיעזר בסימניות שהפקנו בספריה המשוות אותיות רגילות לכתב רש"י. אני מראה לו ש'השד לא נורא'. בסך הכל רוב האותיות זהות, ואלו ששונות הן – יוכל להיעזר בסימניה !

 הסימניה הזאת הפכה ללהיט בין הקוראים ואני מרבה לחלק אותה לתלמידים המבקרים אצלנו.

בדומה לכך מצאתי לנכון לערוך סימניה  נוספת לצורך עצמי, סימניה של אותיות א"ב של כתב יד ספרדי. לעיתים אני נתקל בשערי ספרים ישנים, בהערות שבשולי דפי ספר עתיק או במכתבים, בכתב יד של חכם ספרדי. ברגע הראשון גם לי זה נראה כמו 'סינית', חסר הבנה ופשר. הנה נסו לפענח שורה  מתוך מחברת שאלות ותשובות "משפטי עוזיאל", כתב ידו של הראשון לציון, חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, המצויה בספריית הרמב"ם :

בוודאי הצלחתם בשתי המילים הראשונות "רב גדול !", בגלל שהן כתובות באותיות מדוגמות, אך מה עם  ההמשך? אני משוכנע שרובכם – ככולכם לא תצליחו לזהות.

הנה התרגום המלא: "רב גדול ! קבלתי אל עבר פני קונטרסו הנכבד אשר חבר בדין…"

כדי להקל עלי בפענוח כתבי יד ספרדים רבניים -  כתב חצי רהוט –   בניתי, אפוא, את הסימניה הבאה:

חשוב לציין, כי כיוון שמדובר בכתבי יד הפענוח דורש מאמץ, היות  וייתכנו שירבוטים ומשיכות קולמוס החורגות מ"הסימניה".

לתירגול נוסף,  הנה לפניכם כותרת מכתב המופנה לרב בן ציון עוזיאל, מהתקופה שהיה אז רב  של העיר יפו, ימי טרום מלחמת העולם הראשונה.

כדי להקל עליכם אכתוב את המילים המופיעות בכותרת בערבוביה. נסו לשבץ אותם כסדר שנכתבו.

המילים המופיעות במשפט הם:

שליט"א, הרה"ג, ידי"נ, פעיה"ק, ציון, עוזיאל, יפו, ת"ו, בן, ואגפיה, רב, לכ', ח"ב (=חכם באשי?), וכו', שלום, מוה"ר

בהצלחה!

"גג על גג"

 סגנונות שונים בלימוד התורה

ראיינתי ספרן וותיק לגיליון הבא של  ספרני היהדות. הראיון נסב על תחילת  הקריירה שלו  כמנהל ספריה של ישיבה וותיקה ומפורסמת בבני ברק. הראיון היה מרתק ונאמרו בו אמירות נוקבות.  תמללתי את הראיון והעברתי לו לבדיקה. לאחר זמן אמר לי שהוא איננו יכול להסכים לפרסום, כי יש בדברים שאמר זלזול  ברבנים. כדוגמא לכך הביא מה שאמר על אחד הרבנים, מראשי הישיבה ומנהיג ציבור מפורסם. להלן הציטוט של הקטע הרלוונטי מהראיון:

ש: מה היה מקומה של הספריה בתוך הישיבה ?

ת:  בישיבת … ראשי הישיבה התנגדו לספריה. הרב …  היה מפורש נגד ספריה. הוא התנגד לאנציקלופדיה תלמודית כי היה בדעה שזה מקל ולוקח את העיון בלימוד. מחפשים בקיאות. כל אחד צריך שיהיה לו את זה בראש (מעצמו לא מלימוד בספרים אחרים). גם ב'מאירי' הוא לא עודד להשתמש.  לכן באולם הישיבה היה רק מה שצריך: גמרא, רמב"ם ור' חיים. זה מה שנחוץ ללימוד.

 לא הסכמתי איתו. למה יש כאן לזות שפתיים לומר על תלמיד חכם, שדי לו בגמרא על הסטנדר ?

ראש ישיבה שלא רואה  עין בעין כמוך (הספרן) את חשיבות העיון בספרים רבים ולא בספרייה גדולה,  האם יש כאן "לשון הרע" ?

לכאורה יש כאן חילוק בין תלמידי חכמים בעלי אופי שונה.  בימי חלדי המועטים נפגשתי  בדוגמאות לתלמידי חכמים מסוגים שונים; כאלו שמרחיבים בעיונם  וכאלו שבקיאים בחכמת הצמצום.

לפני כשנתיים פניתי לראש ישיבת תל אביב, הסמוכה לספריה, והצעתי לו לשים עותק דיגיטאלי של קטלוג ספריית הרמב"ם  במחשבי ספריית הישיבה. הוא השיב לי, שהוא באופן אישי אינו נזקק לספרים רבים בלימודו. אך מבין הוא שישנם כאלה,  שזקוקים למרחב ומעיינים בספרים הרבה. ולשם כך קיימת ספרייה !

קטלוג ספריית הרב"ם על גבי תקליטור

ראש הישיבה שלי ב"מרכז הרב", הרב אברהם אלקנה  כהנא שפירא זצ"ל, היה טיפוס כזה. אהב ספרים. רגיל היה לומר, בבדיחות הדעת,  שעיקרי תורתו למד על הסולם בספריית ישיבת חברון, בה למד בנעוריו.  כשעלה על הסולם לקחת ספר מסויים היה רואה את הספר לידו  ומסתקרן, וכך עובר מספר לספר והזמן חולף עמו.  ידידי הספרן הבלתי נשכח של מרכז הרב עדיאל לוין סיפר לי, שהיתה לו הנחיה קבועה, להביא לר' אברום לעיונו את הספרים החדשים, טרם כניסתם לספריה.

אחד ומיוחד מבין באי ספריית הרמב"ם בשנים עברו היה ר' חיים אלימלך קורנברג, תלמיד חכם בעל שיעור קומה גדול, עם מאור פנים רחב וענווה גדולה. ר' חיים נפטר בחטף במהלך  ראש השנה תשס"ה בעלותו לשהות בחג  בחצר חסידות גור בירושלים.

בספר הזכרון "חיים של תורה", שיצא לזכרו בעריכת הרב אברהם יחיאל רוזנבך,  ישנו פרק המוקדש לשיטת הלימוד של חכמי גליציה.

שם הפרק: "גג על גג" – עם חכמי גליציה ותורתם.

שיטת הלימוד של חכמי גליציה עד הדור האחרון,  (כולל מנהל הראשון של ספריית הרמב"ם, הרב ראובן מרגליות, מלבוב), שילבה פילפול מחודד עם בקיאות עצומה. "גג על גבי גג" משמעו בניין שנבנה קומה אחר קומה. בשם ה"חזון איש" אמרו, כי בשביל תורת גליציה היה צורך בידיעת כל התורה כולה, בקיאות בתלמוד ובנושאי כליו, לצד חריפות מרובה.

כיום מועטים הלומדים בדרך זו.

כזה היה ר' חיים קורנברג. "ראש ברזל". אמר לי שעד  גיל חמישים זכר כל מה שלמד, בלא שכחה כלל.  היה מגיע לספריה כש"חקירה" פלונית מעניינת אותו,  ותמיד חיפש מה אומר על כך ה" בית יצחק" - ר' יצחק שמלקיש – מגדולי  רבני גליציה לפני כמאה שנים. יום אחד בא אלי לספריה עם חקירה חדשה וביקש לשמוע את דעתי הקטנה (איזו ענווה!). נושא החקירה היה בדיני לשון הרע, שר' חיים התרחק מהם כמו מאש.  הסכיתו ושמעו:

מה הדין כאשר מספרים בחוגי ה"עדה החרדית" על רב פלוני שהוא רחמנא ליצלן "ציוני". ובאמת רב זה הינו ציוני נלהב ?

מצד אחד באזני המספר והשומע יש כאן בוודאי לשון הרע. מצד שני הלוא מי שעליו סופר הלשון הרע רואה בזה מחמאה, והוא מתגאה ב"ציונותו" ?

תמצית החקירה הוא בשאלה: האם לשון הרע הוא עניין יחסי או עניין מוחלט? כלומר רק במקרה שכולם רואים זאת לגנאי ייחשב לשון הרע ?

לצערי, לא פשט ר' חיים   את ספקו ואינני יודע מה ההלכה בנידון.

על פניו  דומה שאלה זו  לנושא בו פתחנו: ראש ישיבה לא רואה ערך בעיון ספרים רבים ולא בספרייה גדולה .  האם יש כאן "לשון הרע" ?

אשמח לשמוע חוות דעתכם !!!

נ. ב.  לעת עתה גנזתי את הרעיון לפרסם את הראיון [מצונזר], למרות שהיה בו "טעם זקנים משובח".

ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך.

שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת  ישנים וחדשים לא תשלום

משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.

נא פנה אלינו rambaml1@gmail.com

הרב חיים דוד הלוי זצ"ל

 בס"ד

הרב חיים דוד הלוי זצ"ל היה רב ראשי לתל אביב יפו משנת תשל"ג (1973) ועד פטירתו בי"ב אדר תשנ"ח (1998). בימים אלו הגיעו לספריית הרמב"ם כמאה ספרים נבחרים מספרייתו הפרטית של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל. בספרייתו של הרב היו ספרים מסוגים שונים: חלקם ישנים מאד וחלקם ספרים חדשים, ששלחו לו מחברים בני זמננו.  חלק מהספרים מתייחדים בהקדשות שנכתבו  ע"י מחברי הספרים, ביניהם רבנים מפורסמים.

הקדשת הרב משה מלכה. רב ראשי בפתח תקוה ומחבר שו"ת מקוה המים

הקדשת הרב יונה מצגר, כיום הרב הראשי לישראל

הקדשת הרב יהושע ממן, חבר בית הדין הגדול, מחבר שו"ת עמק יהושע

באוסף ישנם גם שתי הקדשות  שכתב הרב עובדיה יוסף שליט"א על ספריו, שמסר במתנה לרב חיים דוד הלוי זצ"ל. הקדשות אלו  נכתבו בתקופות שונות ויש בהם כדי ללמד על הערכה שרחש הרב עובדיה לרח"ד הלוי.

היכרות רבת שנים היתה לרב עובדיה ולרב חיים דוד, עוד מתקופת לימודיהם המשותפת בישיבת "פורת יוסף" אצל ראש הישיבה הרב עזרא עטיה זצ"ל, בימים שטרם הקמת המדינה.

לימים, משעלה הרב עובדיה יוסף מכהונת רב ראשי לתל אביב אל כהונת רב ראשי לישראל,  ביקש שיבוא להחליפו במשרת רב הראשי לתל אביב.

היו להם חילוקי דעות בענין הציונות. הרב חיים דוד הלוי, תלמידו המובהק של הראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, היה ציוני לכתחילה ואילו  הרב עובדיה איננו ציוני בהחלט.

יצויין שהרב חיים דוד הלוי  חלק על הרב עובדיה  בעניני הלכה שונים, אף כי בוודאי הכיר בגדלותו ההלכתית.

בשני מקומות בלבד מזכיר הרב עובדיה בספריו את הגרח"ד הלוי .

1. שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' לו :

גם בספר מקור חיים החדש להרה"ג ר' חיים דוד הלוי שליט"א (בח"ג עמוד ש"ח) פסק להתיר.

(יש להעיר שבאותו כרך בסי' נג הוזכר הרב ח"ד הלוי בעילום שמו: אמנם ראיתי במאמר של חכם אחד שהובא בקובץ "תחומין" חלק ד')

2. ספר הליכות עולם ח"א עמ' שנב:

וכן ראיתי לידידי הרה"ג ר' חיים ד. הלוי בשו"ת מים חיים (סי' ז).

כשנפטר הרב הלוי צוה הרב יוסף  להכניס את המיטה להיכל ישיבת "פורת יוסף" – מה שלא מקובל –  ובא לתל אביב לאזכרה במלאת שנה.

[ידיעות אלו קבלתי מהרב אחיה אמיתי, חתנו של הגרח"ד, המכהן כרב קיבוץ שדה אליהו, אשר בעמק בית שאן, ותשואות חן חן לו] 

להלן ההסכמות:  

א.

על ספרו שאלות ותשובות  "יביע אומר", שנדפס בשנת תש"ך (1960), כתב הרב עובדיה:

לכבוד ידידי הרה"ג המפורסם גבור במלחמתה של תורה

שמן תורק שמו כש"ת מה"ר חיים ד. הלוי שליט"א

הרב דראשון לציון

בכבוד רב והוקרה וידידות נצח

עובדיה יוסף

 ב.

על ספרו שאלות ותשובות "יחוה דעת" חלק ראשון, שנדפס בשנת תשל"ז (1977) כתב הרב עובדיה:

כבוד ידינו עוז הרב הגאון המפורסם

כש"ת כמהר"ר חיים ד. הלוי שליט"א

הרב הראשי  וראב"ד לת"א-יפו

ברוב כבוד ויקר

עובדיה יוסף.

בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב בעלון "שבת בשבתו", מדור מיוחד על ספרים. המדור  "עלי ספר" נכתב לסירוגין עם עמיתי ר' יוסף לייכטר שהוא מקטלג ספרות רבנית בספרייה הלאומית. לא אכחד מכם, שמלאכת הכתיבה היא מהעבודות הקשות ש"במקדש', אך על הקושי מכפרת האהבה שאני  אוהב את הלימוד  טרם כתיבת כל רשימה ורשימה.

לגליון פרשת "ויגש"',  בעוד כארבעה שבועות, הכנתי רשימה על על חיפוש עשרת השבטים האבודים והתמקדתי בפועלו  של הרב  שמעון צבי הורוויץ (תר"ל-תש"ז 1870-1947), מייסד ישיבת המקובלים הירושלמית "שער השמיים".

כשעברתי בין ספריו בספריית הרמב"ם, מצאתי שתי "מציאות":

א.      עמוד בודד שצורף לספרו קול מבש"ר (ירושלים תרפ"ג), ולמיטב ידיעתי אינו מצוי בעותקים אחרים.

ב.       הקדשה יפהפיה בכתב ידו של המחבר בעותק של ר' שאול חנא קוק (אחיו של הראי"ה קוק זצ"ל).

מעיון בדפים אלו אפשר לטוות חוטים לדמותו המיוחדת של הרב שמעון צבי הורביץ וכיסופיו לגאולה.

א.

ספר קול מבש"ר עוסק בחיפוש אחר עשרת השבטים. המחבר כינס לתוכו עדויות שונות משנים קדמוניות וממה ששמע וראה בנושא של עשרת השבטים האבודים. יש לציין כי בשנת תר"ס  (1900) נסע המחבר בשליחות ארוכה למזרח הרחוק למטרה זו. הספר נדפס בירושלים בשנת תרפ"ג (1923). בעותק הספריה נוסף דף בודד שכותרתו: השמטה.

בסופו של עמוד ישנו חישוב הקץ לשנת תרפ"ד (1924), כלומר הדברים נכתבים סמוך מאד למועד שנחזה, שהרי  הספר נדפס רק שנה קודם, בשנת תרפ"ג (1923)!

הערת אזהרה: בחישוב זה מסתמך המחבר על חישובי גימטריות. אם תגדילו את העמוד הסרוק ודאי תראו שמילים מסויימות ישנן נקודות על גבן. משמעות הדבר שלאותיות המילה יש ערך מספרי בעל משמעות. המחבר מציין לחישוב המספרי, ה"גימטריה",  של המילה. בטקסט שלפניכם  סימנתי מילים אלו בקו תחתון, מסיבות טכניות. כדאי 'להחזיק ראש' , כדי להבין את החשבונות שעומדים מאחורי המילים וצירופי והאותיות.

הלן העתק  הדברים הנוגעים לחישוב הקץ:

ואם נזהר ממחלוקת וש"ח (=ושנאת חינם) ולא יהי' קטרוג עלינו, יתחיל הצמחת הישועה משנת תרפ"ד והילך, ואז ישאר ע"ס (=עד סוף) אלף הששי 317 שנה כמנין שיבה. ואז יאמר הקב"ה: עד שיבה אני אסבול, יותר לא אסבול את צער בני. ומובן דברי הקנה הקדוש ע"פ (=על פסוק) מפני שיבה תקום, כתוב שם תרפד, ודבריו סתומים.  ולפ"ד (=ולפי דברינו) מובן, כי מפני חשבון שיבה  אז תקום  תרחם ציון, ורמוז באותיות תקום במילוי כזה: ת"ו קו"ף ו"ו מ"ם חשבון תרפד   וד"ל (=ודי למבין). ואז ע"י השבטים יתגלו הנקמה, כמ"ש (=כמו שכתוב) וקם שבט מישראל אז ומחץ פאתי מואב  (=עולה  למניין תרפ"ד) וד"ל (=ודי למבין).

ב.

בשנת תרס"ז (1907) הדפיס הרב הורוויץ את ספרו אור המאיר וקול מבשר. כפי שנכתב בשער,  מיועד הספר בעיקרו לבאר, שעיקר אריכות הגלות הוא בגלל מניעת לימוד חכמת הקבלה. עותק של הספר, מלווה הקדשה מחורזת  בכתב ידו של המחבר, ניתן לשאול חנא קוק.  אחיו של הראי"ה קוק ועסקן ציבורי. לימים עזר ר' שאול חנא, שהיה תושב תל אביב, לייסוד ספריית הרמב"ם ותרם לה את ספרייתו הפרטית.

להלן שורות החריזה (ללא שורות הפתיחה והחתימה):

לכבוד ידיד ה' עובד לאל:

בימיו תביא גואל:

שמו חנן יחננהו האל:

קוה קוית לאל:

שירים קרנו ומזלו בישראל:

יתברך שמו מפי עליון:

פניו יאיר מאור עליון:

אתה תקום תרחם ציון:

כי עת לחננה לעם חביון:

­­­­­­­­­­________________

סימן חיים

לשנה טובה תכתבו ותחתמו:

חיים של עושר וכבוד לכם למנה:

יי ישכין בביתו ששון ושמחה בקול רינה:

מראשית השנה ועד אחרית שנה:

שני הדפים האלו נותנים לנו  קוי אור מצורתו הרוחנית של המקובל הרב שמעון צבי הורוויץ כאחד מצופי הישועה, החפצים בישועתן של ישראל תכף ומייד.

ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך…

 - על מחלוקות הקשורות בלוח השנה היהודי

 לאחרונה הגעתי למסקנה שהמחלוקות החריפות ביותר ביהדות קשורות ללוח השנה וליתר דיוק לקביעת הזמנים  של הלוח. הזדמנו לידי מספר מחלוקות שונות הקשורות בקביעת הזמן ונחשפתי לטונים גבוהים מאד של וויכוח. האמת היא שאם נתבונן בדבר נבין זאת על נקלה. לוח  הזמנים היהודי הוא  תשתית למצוות רבות התלויות בו. החל מקביעת המועדים עובר דרך זמני כניסת ויציאת שבת וכלה בזמני היום-יום. מחלוקת על הזמן יכולה להפוך למחלוקת שתפלג את העם היהודי לרסיסים.

אמנם סוגיות אלו מחייבות ידיעות בתחומי חכמה רבים כגון: אסטרונומיה, מתימטיקה וגיאוגרפיה, לכן מועטים הם העוסקים בו, וברי הסמכא אינם סובלים טעויות של אחרים, חנובעות מחישובים מוטעים. לאחרונה נתקלתי בדוגמא מוחשית לחריפות הסגנון ולביטול דעות.

הרב חיים יוסף דינקלס מירושלים חיבר קונטרס  "סוד נקודה דלתתא" (ענייני חשבון תקופות וכו’). קונטרס זה נדפס ביחד עם פירושו לתלמוד הירושלמי על  מסכת חלה (ירושלים תשי"ג 1953). עותק ספריית הרמב"ם היה עותקו הפרטי של א"א עקביא, מומחה בעל שם בתחום הלוח העברי, שלא "אהב" (בלשון המעטה) את מה שקרא. באופן יוצא דופן טרח  מאן דהו להדביק על עמודי הספר  פתק ובו מבטל א"א עקביא את דעתו של הרב דינקלס. וכך מתחיל את השגותיו: "כל החשבונות המסומנים בעמוד זה מוטעים ומבלבלים במדה גדולה…"

פולמוס טעון אחר  קשור  למחלוקת על "קו התאריך". בשנת תש"א (1941) הגיעו יהודים שנמלטו מאירופה לעיר קובה שביפן ועוררו את השאלה הישנה: מהיכן מתחיל העולם ? כלומר מהו המקום   הראשון על הגלובוס שממנו מתחיל יום חדש ?  הם שלחו  את השאלה לגדולי רבני ישראל שישבו בארץ ישראל: "לדעת את המעשה אשר יעשון", מתי יצומו ביום הכיפורים ?  וקבלו תשובות מנוגדות. גלגוליה של הפרשה נסקרו לאחרונה בהרחבה בסדרת מאמרים של הרב יוחנן שבדרון בכתב העת  "קובץ בית אהרן וישראל"  בגל' קמז-קמט (תש"ע 2010). לאחרונה, בגל'  קנז (תשע"ב 2011), הוצרך להוסיף פרק חדש לסדרה, כולו מחאה כנגד  ספר "גנזים ושו"ת חזון איש". גם בפולמוס זה נטענו טענות הדדיות בחריפות לשון.

  ספרים וחיבורים רבים נכתבו על נושא זה בעקבות אותו פולמוס שהתעורר בשנת תש"א (1941),  אך נראה שעדיין לא נאמרה בו המילה האחרונה. 

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר כאן את המסופר במשנה מסכת ראש  השנה:

שלח לו רבן גמליאל  (לר' יהושע), גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)–"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל–צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון–נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל–הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

בכרטסת הישנה של הספריה ישנם כרטיסי ספר שמופיע בהם בשדה מקום הדפוס:
 נדפס ב...הקטוגרף.

לא, זה אינו שם מקום ולא תמצאו אותו על הגלובוס. 
לפרסומי "הקטוגרף" אלו אני מבקש לייחד את רשימתי.
במסגרת מפעל הזנת כרטיסי הקטלוג הישן שלנו למערכת הממוחשבת
 (ב"ה אנחנו באמצע האות תי"ו)
 אנחנו 'נתקלים' בפרטים שהם "אוניקה".
 כלומר פרטים ייחודיים, שאינם קיימים בספריות אחרות.
 בכל פעם שנופל לידינו כרטיס ובו מופיע המילה "הקטוגרף"
אנחנו יודעים כי יש סיכוי טוב שעוד פריט נדיר בא לפתחנו. 

כי מה היא "הקטוגרף"? הקטוגרף הכוונה לעותק שנדפס במכונת שכפול,
 במספר עותקים קטן, לתצרוכת ביתית או למעגל הקרובים.
 
הנה דוגמא להקטוגרף שכזה, נדיר! 
דוגמא חמה שחזרה מפס הקיטלוג הממוחשב בימים אלו. 

שם הספר: תורת האדם
המחבר: מנחם חזן
תאורת: תל אביב, תשכ"ג. 48 ע'

 

קריאה מהירה  בתוך החוברת העלתה  שהמחבר היה תלמיד בישיבות נובהרדוק בתקופה הסוערת של המהפיכה הבולשביקית. לאורך כל החוברת הוא תוקף את מנהיגי היהדות ועסקניה שהעדיפו לחבור ל"מערב" ולהוקיע את הקומניזם כ"אויב" היהדות.

מנסיונו האישי טוען כי להפך הוא הנכון! המערב שתפו פעולה עם הנאצים ימ"ש והרוסים נלחמו בהם. לכן המערב היה שותף להשמדת היהודים!

הנה קטע מדבריו:

… בשנים ההם דברו ודברו והטילו בוז וקללות על הבולשביקים משך שנים רבות וספרו מעשיות שלא היו ולא נבראו. והנה אני המעיד ואני יודע כי הרבה ירעדו מעדות שלי אבל אסור לי לשתוק כל זמן שאני חי באם לא יגיד ונשא …

הטילו עלי חברי הגדולים ממני שאקח עשרה בחורים ושהעבירם את הגבול לפולניה… נסענו – 11 – בחורים מקיעב עד לגבול בערך כחמש מאות עד שש מאות קילומטרים, לא נסענו דרך עננים ולא דרך אוירונים אלא בעגלות מעיר לעיר, ובכל עיר ועיר היו רבנים יושבים בערבים בבתי מדרשות ולומדים גמרא ועוד. לקחו את הבחורים וסדרו אותם ללינה ואוכל אצל הרבנים ואצל הקומיסר והוא ראש המשטרה. אספו כסף מאנשים בעיר ושכרו עגלה והושיבו אותנו ונסענו לעיר שניה יותר קרובה לגבול. כלם ידעו לאן אנו נוסעים לא אסרו אותנו בשום עיר. נכנסנו לעיר, לעיני כל ויצאנו לעיני כל, ומאיפה לקחו מוציאי דבה את הסיפורים שלהם כי הבולשביקים אוסרים את הרבנים ואת ראשי הישיבות ואת התלמידים…

בחוברת משובצים קטעי עדות אישיים נוספים וזוהי תעודה נדירה להשקפת עולמו של בן ישיבה המצדד בשלטון הקומוניסטי.

בחודש אלול מלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב ראובן מרגליות, המנהל הראשון והמיתולוגי של ספריית הרמב"ם. לכבודו נתבקשתי לשאת את הרצאת הפתיחה בכנס 'ספרני היהדות' שייערך באוניברסיטה העברית על הר הצופים בתאריך כח תשרי תשע"ב ( 26 לאוקטובר), שיוקדש לנושא "ספרנים כחוקרים".

ר' ראובן לא היה חוקר במובן המודרני של המילה. ר' ראובן היה תלמיד חכם. בקי בכל חדרי התורה. ספריו ומחקריו הנם תורניים מובהקים, וערכם מכיר כל מי שבקי בהויה התלמודית ונחשף לשפע המקורות והחידושים שר' ראובן מביא בספריו.

במהלך ההכנות להרצאה שבתי לעיין בפרשיות שונות בחייו. אחת מהם אני מבקש להביא בפניכם.

השקפתו הציונית של ר' ראובן היתה גלויה לכל. ר' ראובן היה 'מזרחיסט' ידוע,  ואף שימש כנשיא המזרחי בגליציה המזרחית.  עובדה זו היתה לצנינים בעיני מתנגדי הציונות. למרות זאת העריכו אותו גם גדולי תלמידי חכמים בעלי השקפה שונה משלו.

הוא היה בקשרי ידידות עם החזון איש, שאמר עליו כי ר' ראובן עצמו "לא יודע עד כמה הוא יודע".

שונה במקצת הוא סיפור קשריו עם האדמור ממונקטש, ר' חיים אלעזר שפירא, מחבר ספר מנחת אלעזר, וממתנגדיה החריפים של הציונות.

אחד מקונטרסיו/ספריו של ר' ראובן נקרא "שם עולם" . הוא נדפס  לראשונה  בלבוב בשנת תרצ"א (1931).  החיבור הוא מיוחד במינו ומאפיין את מקוריות החשיבה של המחבר. תוכנו  הוא להכריע בכל מקום שבו מובאת בספרות חז"ל מחלוקת  בין  שני חכמים, ובמקור הדברים לא ציינו מי מבעלי המחלוקת מחזיק באיזו דעה. בא ר' ראובן ומוכיח ממקורות אחרים מי סבר מה!

במהדורה השניה של הספר (ירושלים תשכ"ב 1962) נוספה בראש הספר מעין הסכמה של הרב חיים אלעזר שפירא לספרו של ר' ראובן  וזה לשונה:

האפשרות שהקנאי, רח"א שפירא, כתב בשבחו של הרב הציוני הרב ראובן מרגליות לא עלתה על דעתם של קטני הדעת בני זמננו. עד שבאתר שנושאו זיופים וגניבות ספרותיות סופר הקטע הבא:

ושמעתי פעם מר' שלמה ביגלאייזן הי"ו, בעל בית מסחר ספרים הידוע 'ביגלאייזן'.
שראובן מרגליות שלח הספר לה'מנחת אלעזר' לקבל ממנו הסכמה. וה'מנחת אלעזר' כשראה שהמחבר הוא אחד בשם 'מרגליות', חשב שהוא ממשפחת ר' ישעי' אשר זעליג מרגליות ז"ל – שכידוע ה'מנחת אלעזר' חיבבו מאוד, על כן נתן לו הסכמה. וראובן מרגליות הלך והדפיס את הסכמת ה'מנחת אלעזר' בתמימות.

פניתי לרב אייל בן דוד, איש שנהירין לו כל שבילי ר' ראובן מרגליות, שההדיר והוציא לאור מחדש בשנים האחרונות ספרי ר' ראובן, ובקשתי לשמוע מה דעתו על הסיפור הנ"ל. כך השיב לי:

יש אצלי צילום מכתב שכתב (המנחת אלעזר) לר' ראובן שהוא מלא התפעלות מספרו שם עולם. לאחר הוצאת ספר נפש חיה בו מעוטר הספר בהסכמתו של הרב קוק, שלח ר' ראובן את הספר למנחת אלעזר אחרי שתלש את הסכמתו של הרב קוק וכתב לו שכאן הייתה הסכמתו של הרב קוק ומפאת כבודו הוא תלש אותה, מאז ניתק המנחת אלעזר את הקשר עם ר' ראובן (סיפור ששמעתי מחנניה וינברגר שר' ראובן סיפר לו).

לבקשתי שלח לי הרב אייל את עותק המכתב המקורי המובא לפניכם.

בצמוד לו תוכלו לקרוא את השורות הראשונות של המכתב כפי שהעתיק בכתב ידו  מקבל המכתב: הרב מרגליות.

פרסום ראשון של "מכתב ההסכמה" לספר "שם עולם" ששלח הרבי ממונקטש לרב מרגליות:

מכתב של רח"א שפירא, בעל "מנחת אלעזר" לר"ר מרגליות

העתק של ראש המכתב בכתב ידו של הנמען – הרב ראובן מרגליות

הסיפור הנ"ל מלמד אותנו את גדולתו של הרב ראובן מרגליות, כיצד נהג ביושר ובכבוד הראוי כששלח את ספרו נפש חיה לרב חיים אלעזר שפירא והודיעו כי תלש את הדף עם הסכמת הרב קוק. לצערנו מידת הקנאות שנקט בה הרב שפירא גרמה, ככל הנראה, לניתוק קשר המכתבים ביניהם למרות  ההערכה התורנית העצומה שרחש הרב שפירא לרב מרגליות זצ"ל.

מדפים

ספריותיהם הפרטיות של ספרנים ואנשי ספר

אני שמח לארח במדור "מדפים"  את ידידי שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, שנענה לבקשתי וכתב  על ספרייתו הפרטית.

שמואל אבנרי

וגר ביאליק עם קלאוזביץ, ורמב"ם עם אִיסִי ירבץ

הצצה אל ספרייתו של מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק  

לעומת ספריות תורניות מקיר אל קיר של רבנים שהייתי מבאי ביתם בילדותי, וספריות מדעיות גדולות של מוריי הפרופסורים מימי בחרותי כסטודנט – דלה ספרייתי למדי. אין היא מכילה אלא מקבצים של ספרים בנושאים אחדים; ולא זו בלבד, אלא שבשנים האחרונות אני מדלל את ספריי, כשאת מקומם על המדפים הולכים ותופסים תיבות וקלסרים – המכילים מעטפות עם תצלומים של מאמרים, פרקי ספרים, תמונות, תעודות ומסמכים בנושאים ובחתכים שונים – אשר משמשים לי חומר גלם לכתיבת מאמריי. במידה זו או אחרת משקף ארון הספרים שלי את נטיותיי, את גבולות ההתעניינות שלי ואת תחנות חיי. 

בבדיחות הדעת אני מציג את עצמי לפעמים, כמי שנולד באמסטרדם וגר בשדה-בוקר. אך בפועל נולדתי ברחוב אמסטרדם בתל-אביב, אני מתגורר ברחוב שדה-בוקר בגבעתיים, ו"מראות השתייה" של ילדותי (אם להיזקק לביטוי של ביאליק) נעוצים דווקא בשכונת-שפירא שבדרום תל-אביב,  אשר נודעה לשמצה באלימות ובעוני שלה. למי היה אז כסף לקנות מקרר חשמלי, כיריים של גז או ארון ספרים? הרי גם דלתות לא הותקנו אצלנו אלא בכניסה לדירה ובשירותים. ספרייה של ממש לא הייתה בסביבתנו; תחת זאת שָרְצה השכונה שלנו כנופיות, וברחובותיה החוליים סבבו עגלות קרח (למקררים), עגלות נפט (לפתיליות ולפרימוסים) ועגלות אַלְטֶה זָכְן (דברים ישנים) של רוכלים בסחורה משומשת. אני ואחי התאום, יוסי, התחברנו עם העגלונים, ולא אחת סייענו להם (עם תגבורת של בריונים) לחלץ את הסוסים המסכנים, שדופי-הגוף, משלוליות הבוץ שבהן שקעו בימות הגשמים.

על רקע תנאים חומריים אלה התאפשר להוריי לרכוש את ארון הספרים הראשון שלנו – רק כאשר קיבלה אִמי, לאה אבנרי, את הפיצויים הראשונים מגרמניה. יום הגעת הארון לביתנו – היה לנו לחג, ובין המתנות שקיבלנו לרגל זאת זכור לי במיוחד "ספר האגדה" עב-הכרס בעריכת ביאליק ורבניצקי, שהעניק לנו דודי צבי רמתי. הקסם שנסך עלינו ספר זה לא פג מעולם, ומרוב העיון בו התבלה ונתפרדו דפיו. (לימים זכיתי לקבל עותק חדש של הספר מידי ניניו של י"ח רבניצקי.) 

הקדשת ניני רבניצקי ל"ספר האגדה"

 את עיקר הארון החדש מילאו מיד ספרי הקודש של אבי, ירחמיאל אבנרי (רב ומגיד שיעורי תורה כל ימיו), שהיו פזורים עד אז בכל פינות הבית. כילד הרשימו אותי במיוחד הכרכים הענקיים של "התלמוד הבבלי" וכן הכרכים הגדולים של "משנֶה-תורה" לרמב"ם, שבהם שב אבי ולמד (בנעימה ערֵבה המתנגנת עוד באוזניי), כהכנה לשיעורים שנתן בשבתות ובימי שלישי. את מדפיו התחתונים של הארון גדשו ספריה של אִמי, שכללו אלבומי אמנות וספרות יפה, בייחוד בצרפתית ובאנגלית. (את הגרמנית, שפת אִמהּ, החרימה.)

אף שלמִן צעירותי השתעשעתי בכתיבה, וגם ערכתי את ביטאון התיכון שבו למדתי – לא נמשכתי במיוחד אחר הקריאה, וכנער-רחוב היה ייצוגי בארון הספרים המשפחתי שלנו בטל בשישים. במגמה ללבות את יצר הקריאה שלי ולהעשיר את השכלתי, רכשה אִמי את "האנציקלופדיה העברית" ב-24 תשלומים. אך בניגוד למתוכנן, היה זה דווקא אחי יוסי (שתמיד נלהב לקרוא, ובמיוחד היסטוריה) אשר השתלט על האנציקלופדיה בצימאון כרך אחר כרך, ואילו אני עלעלתי בה במופגן רק כדי לגרום קורת רוח לאִמי, ומיד נפלתי לתרדמה…

תפנית בתחום הרחבת הדעת והעמקתה חלה אצלי עם ראשית לימודיי האקדמיים (כעתודאי), ובמיוחד לאחר שמוניתי בידי פרופ' ברוך קורצווייל לנהל את הספרייה הסמינריונית של המחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן. בפרק זמן זה התחלתי לבנות לי אט-אט ספרייה קטנה משלי, שכללה בעיקר ספרות עברית לדורותיה, וספרות מחקר בתחום המקרא והתרבות היהודית.

ראשון הספרים שרכשתי כסטודנט היה הקונקורדנציה לתנ"ך של מנדלקרן. השגתי אותו במחיר מציאה (25 לירות) מידי סטודנטית שנטשה בייאוש את לימודי המקרא וערכה מכירת-חיסול של ספריה. ממנה רכשתי גם את שני כרכי "מבוא המקרא" של מ"צ סגל ואת "תולדות האמונה הישראלית" של י' קויפמן.

באותה עת למדתי שיעורים בפילוסופיה אצל הרב פרופ' ש"ב אורבך, ובעקבות כך רכשתי את שלושת כרכי ספרו "עמודי המחשבה הישראלית", והצמדתי אותם לסדרת "אוצר המחשבה של היהדות" שקנה אבי. סדרה זו כללה בין היתר את: "חובות הלבבות" לרבנו בחיי, "ספר הכוזרי" לריה"ל, "מורה נבוכים" לרמב"ם, "ספר העיקרים" לרבי יוסף אלבו ועוד.

בתחום הספרות העברית רכשתי אז את ארבעת כרכי "השירה העברית בספרד ובפרובנס" בעריכת ח' שירמן (שאליהם צירפתי לאחרונה את הסדרה הנהדרת החדשה של סופרי ימי הביניים בעריכת י' לווין), ואת מיטב הקלאסיקה שיצאה בתבנית אלבומית, למִן יל"ג, מנדלי, אחד-העם וברדיצ'בסקי ועד ביאליק, ברנר, פיכמן וברקוביץ. לאחר זמן הוספתי עליהם גם את י"ל פרץ, שלום-עליכם, עגנון, אצ"ג ועוד. 

בעקבות הרצאות בנושא "הדרמה המודרנית" ששמעתי אז מפי פרופ' הלל ברזל העשרתי את ספרייתי במחזות מפרי עטם של פירנדלו, לורקה, ברכט, סארטר, בקט ויונסקו. אלה הצטרפו למחזות של סופוקלס, שקספיר, מולייר וצ'כוב ששכנו כבוד על מדפיי מתקופת לימודי בתיכון. ייתכן שנטייתי העיונית גרמה לי, שאיהנה מקריאת מחזות לא פחות מאשר בצפייה בהן. בתיאטרון סצנה רודפת סצנה, ונמנע ממני לעצור את השחקנים עד שארד לחקר עניין זה או אחר – מה שאין כן בקריאה נינוחה בכורסא, שבמהלכה אני יכול לדפדף קדימה ואחורה כאוות נפשי ולעכל את המחזה בקצב שלי.

בתחום ביקורת הספרות "מָשְלוּ" בארוני ספריו של ב' קורצוויל, החֵל מ"ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה", "בין חזון לבין האבסורדי" ו"ביאליק וטשרניחובסקי", ועד "מסות על סיפוריו של ש"י עגנון", "במאבק על ערכי היהדות" ו"מסכת הרומאן".

שירותי הממושך בצה"ל בתפקידי הדרכה ומחקר (1989-1972) הסיטו את עיוניי לתחום הצבאי; ומתקופה זו נותרו לי לפליטה (לאחר דילול כבד) מדפים בודדים, ובתוכם שורה של חוברות "מערכות" מהשנים שבהן שימשתי כעורך-משנה של כתב-עת צבאי זה. מדף לעצמו תופסים בארוני ספרים על מלחמת שלום-הגליל, שמתוך מחקרִי עליה התפרסם לאחרונה ברשת האינטרנט הפרק "מכשולים בדרך הפקת הלקחים", הכולל ביקורת נוקבת על צמרת הפיקוד המטשטשת ליקויים ומייפה אותם במקום לחשוף אותם ולתקנם.

             http://www.maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/112229.pdf

מי שדואג להתחדשות מדפיי הצבאיים – הוא ידידי פרופ' עזר גת, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, השוקד מזה שנים ארוכות להעשיר את חקר המחשבה הצבאית וההיסטוריה הכללית בחיבוריו המעמיקים. רוב ספריו נדפסו באוקספורד בלשון האנגלית (שבה הוא כותב) ולאחר מכן תורגמו, מלבד ספרו הראשון "מדיניות ומלחמה בהגות הצבאית המודרנית" (המתמקד בעיקרו בקלאוזביץ) שנכתב מלכתחילה בעברית וראה אור בעריכתי במסגרת סדרת "מרכז כובד" (הוצאת "מערכות", 1984). בינתיים התהפכו היוצרות, ובאופן קבוע אני מוסר לעיונו הביקורתי של עזר גת כל מה שיוצא מתחת ידי; ואשריי שזכיתי להתחדד בסכינו החדה כל הימים.

עם שחרורי מצה"ל" בראשית שנת 1990 תכננתי לארגן לעצמי חיים שלווים, ולשלֵש את זמני בהתאם לשלושה דברים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים. באותן שנים הרביתי להתבודד במדבר יהודה, להתחקות אחר חייהם של האיסיים, וללמוד את "המגילות הגנוזות". בתוך כך התעשרה הספרייה שלי בספרים לרוב: "מסעי מדבר יהודה וים-המלח" מאת מנשה הראל, "מגילות מדבר יהודה" בעריכת א"מ הברמן, "מגילת הסרכים" ו"מגילת ההודָיות" בעריכת י' ליכט, "מרד בר-כוכבא" בעריכת א' אופנהיימר, "ספר ים המלח" מאת אלי רז ועוד. במיוחד עקבתי אחר חיבוריו של יגאל ידין על החפירות הארכיאולוגיות והתגליות שמצא (יחד עם עמיתיו) במצדה, בסביבות קומראן ובקניוני הנחלים המבתרים את המדבר. 

במהלך השוטטויות שלי הרביתי לצלם את נופי הבראשית של חבל ארץ זה – שתמיד נמשכתי אליו, אולי בשל טבעי הנזירי – ובשנת 1995 הצגתי שבעים מתצלומיי בתערוכת יחיד בשם "שפת המדבר". מקצת מהם שילבתי בחוברת "מאזניים" המובאת כאן, שבה השתתפתי כאמן מלווה.

שער "מאזניים" עם תצלומו של שמואל אבנרי

 בניסיון לגבש לעצמי דרך להנחיל את יסודות התפילה והעיון בהּ לילדים שהכשרתי לבר-מצווה, רכשתי בין היתר את הספרים: סדר-תפילה עם פירושו של הרב קוק ("עולות הראיה"), "צלותא דאברהם" מאת לנדא, "הסידור והתפילה" מאת ע' שטיינזלץ, "סידור אבי חי" בעריכת א' שנאן "התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם" מאת י' בלידשטיין, "התפילה היהודית המשך וחידוש" בעריכת ג"י כהן, "טעמי המקרא כפרשנות" מאת זכריה כהן ועוד.

 בעקבות התעסקותי האינטנסיבית עם חולים סופניים והתייסרויות בשאלות קיומיות, נוספו לספרייתי מדפים בפסיכולוגיה, בעיקר בתחומי הדיכאון וההתאבדות. בכלל ספריי בנושאים אלה נמנים "בעיית ההתאבדות" של נ' טורוב, "… או לא להיות" (אוסף מכתבי התאבדות) של מארק אטקינד, "ילדים שאינם רוצים לחיות" של י' אור-בך, "המאבד עצמו לדעת, היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים" של י"ש ליכטנשטיין, ועוד. בתוך כך גם התוודעתי לראשונה אל כתיבתו עשירת הרבדים הפסיכולוגיים של הסופר העלוּם אליהו מידניק – אשר שם נפשו בכפו באודסה, והוא בן 23 שנים בלבד – והכשרתי לדפוס שבעה מסיפוריו שראו אור תחת השם "יום קרוש ומקולל" (הוצאת עמדה/ביתן, בעריכת רן יגיל ועמוס אדלהייט).

"יום קרוש ומקולל " לאליהו מידניק

בשלהי שנת 2000 חלה תפנית חדה בשגרת חיי, שהובילה גם לשינוי פני הספרייה שלי. היה זה בעקבות הפצרתו של יונתן דובוסרסקי (מנהל בית ביאליק דאז) שאטול על אחריותי את שיקום ארכיון בית ביאליק כחלק מטיפוליי בחולים סופניים… הגדרתו המקאברית במקצת של דובוסרסקי לא הייתה מנותקת כליל מהמציאות, שכן בעקבות שנים ארוכות שבהן לא הופקד איש על הארכיון הדרדר מצבו עד מאוד: תיבות רבות עם בליל של חומרים שונים ומשונים טרם נבררו ומוינו, תכולתם של לא מעט תיקים נעלמה, תולעים ומזיקים כרסמו בחלקים ממנו, ויותר מכך – מסמכים רבים לא זוהו נכונה ברמה של מוען ונמען, ובעקבות זאת הוכשלו חוקרים שאימצו את מה שהיה כתוב בטעות על גבי התיקים של התעודות. לא נותר לי אפוא אלא להיעתר לפנייה, ומאז – כולי לביאליק. (חצי שנה אחריי הגיעה הפסלת איילת ביתן שלונסקי כדי לנהל את בית ביאליק והמתחם כולו, ומאז קידמה את הבית מבחינות רבות, שהמרכזית שבהן – ניצוח על שיפוץ בית ביאליק בשיתוף אדריכלית השימור פרופ' ניצה סמוק.)

כחלק מרכזי מתפקידי אני רואה חובה לעצמי להאיר על צדדים בלתי מוכרים של ביאליק, ולחשוף באופן שיטתי מקורות ותעודות חדשות מהארכיון בליווי דברי רקע והסברים. מתוך עשרות פרסומיי בנדון בחרתי לאחרונה 37 מאמרים, ואלה יראו אור בקרוב בספר שכותרתו "כמה ביאליק יש? – לריבוי פניו של יוצר ומנהיג". 

שער כל כתבי ח"נ ביאליק. מהדורת ברלין 1923

כפועל יוצא מכך, וכדי שלא להיות תלוי במלאכת הכתיבה שלי בספריות ציבוריות – החלטתי להוסיף לספרייתי הפרטית ארונית שכולה ביאליק והסובב אותו. בחנויות לספרים משומשים (ובראשן של איתמר מזיכרון-יעקב ו"הנסיך הקטן" מתל-אביב) קיבצתי לי את רוב ספרי היסוד של ביאליק וחקר ביאליק, עד שכיום כמעט שאיני נאלץ לצאת מביתי לצורך השלמת כתיבתי. מעולם לא הייתי אספן ספרים, וכל ספר שאני רוכש הוא לשימוש. האִסטניסים ודאי יעקמו את חוטמם על גסותי, כשיראו כמה מנומרים דפי הספרים שלי בהערותיי (כולל נאצות עצבניות על מה שנראה לי דבר-שטוּת) ובסימונים צבעוניים של טושים זוהרים; אך זו דרכי "הברברית", ויום הכיפורים יכפר על כל עוונותיי…

להעשרה בלתי מתוכננת זכתה ספרייתי הודות לסופרים ולחוקרים הבאים, שהעניקו לי בטובם כפעם בפעם את פרי רוחם בליווי הקדשות מחממות לב; ואבקש להזכיר בראש ובראשונה (בסדר האל"ף בי"ת) את מי שהלכו לעולמם: א"ל אליאב, א' אלירז, מ' גילן, ש' ורסס, ש' ישראלי, ד' לויתן, ש' לוריא, א' מירסקי, צ' מסד ועוד. ועתה אל מי שייבדלו לחיים טובים וארוכים: א' אופנהיימר, ד' אלבוים, א' אפלפלד, י' ארנון, ח' באר, נ' בן-דב, י' בן-משה, ה' ברזל, י' בר-יוסף,  י' ברלוביץ, י' ברנדס, מ' גלדמן, י' גרנובסקי, ל' דבי-גורי, א' הולצמן, א' הירשפלד, ח' הרכבי, ש' וידריך, י' ורדי, י' חסדאי, א"ב יהושע, ע' יקיר, א' ירון-עגנון, ע' כהנא-כרמון, א' כשר, צ' לוז, ע' לורד, נ' מן,  ב' מר, ש"מ מרדכי, א' משעול, ר' סומק, א' פורת, מ' פינטו,  י' פרידלנדר, ע' צימרמן, ב' ציפר, א"מ קורנגוט, ר' קושלבסקי, מ' רגב, ח"י קליינמן, י' רוזנסון, י' רחמים, י' רותם, י' שמעוני, ש' שמעוני, י' שריר ועוד.

וניפרד בציון אחד המדפים האהובים עליי, הכולל את הדוקטורטים של מקורביי בנושאים מגוונים ביותר: על הרב קוק (יוסי אבנרי), על מוסד "עם הארץ" בתקופה החשמונאית והתנאית (אהרן אופנהיימר), על התפתחות המחשבה הצבאית (עזר גת), על פסבדו-הירונימוס לדברי הימים (יוסף הוכבאום), על ראשית דרכם של החסידים והמתנגדים (יעקב חסדאי), על בחירות ברפובליקה הרומית המאוחרת (אלכסנדר יעקובסון), על התגלגלות "פטירת משה רבינו" על-פי 86 נוסחאות סיפור (רלה קושלבסקי),  ודוקטורט אחרון חביב בשם "משאבה פרמטרית כריאקטור כימי" שכתב ידידי המדען דוד פלאט – ושאותו אהיה מסוגל להבין אולי בגלגולי הבא…

אז שאלה לי אליכם לסיום: האם לאחר 8 דוקטורטים של מקורביי יש מקום שאכביר גם דוקטורט משלי? לי נדמה, שאֵלָי מכוון הכתוב: "זכה – נעשתה מלאכתו בידי אחרים".

פינה בספרייה: ממסכת "ברכות" למעלה ועד "מלחמה ואסטרטגיה" למטה, וביניהם ביאליק ומדבר יהודה. מציצים על הספרים – תנשמת מגבעתיים ויעל מעין-גדי

ישיבת מיר בירושלים היא כיום הישיבה הגדולה בעולם במספר תלמידיה.  אחת הדמויות המפורסמות בהיסטוריה של הישיבה הוא דמותו של המשגיח ר' ירוחם. הוא היה שייך ל"תנועת המוסר" המפורסמת. על רגל אחת נאמר שעיקרה של התנועה היתה להעמיד אדם מושלם במידות ובמעשים. לאחרונה (יח סיון תשע"א)  מלאו שבעים וחמש שנה לפטירתו. אחת הדוגמאות להקפדה של רבינו ירוחם על "בין אדם לחבירו" מצאה חן בעיני ואני מנסה ליישם אותה בחיי היום-יום.

בימים ההם עיקר הקשר בין אנשים היה באמצעות מכתבים (טלפון לא היה בנמצא). היות והרבנים היו  עסוקים כל השבוע בישיבה על פי רוב ענו הם למכתבים ביום ששי אחר הצהרים. זמן זה היה הזמן היחיד הפנוי מטרדות בכל השבוע.  לא כן דרכו של ר' ירוחם. הוא סבר שיום ששי אחר הצהרים כל אחד בהול להכין צרכי שבת. וכתיבת מכתב הוא דין ב"בין אדם לחבירו". יש לעשותו בכובד ראש, ושהכתב יהיה ברור ומסודר, חף מטעויות. כדי שהמקבל יתכבד בקבלת המכתב.

אנחנו כיום, בעידן הדואר האלקטרוני, חזרנו לכתוב מכתבים הרבה. אני מוצא שבחפזון אני טועה פעמים רבות. כבודו של מקבל המכתב מחייב אותי לעבוד במתינות ולבדוק כל מכתב שנית בטרם אשלח אותו.

כולנו גדלנו על דברי חז"ל שבית שני חרב בגלל שנאת חינם.  הקב"ה דן לחומרא עבירות ש"בין אדם לחברו", ועדיין לא רופאה מכתנו. מייחלים אנו  שנזכה להיות ראויים לבניין בית שלישי.

ישנה סוגה ספרותית מיוחדת, העוסקת בכתיבת מכתבים בין איש לרעהו. ספרות זו קרויה "ספרות האגרונות" (דב רפל. סיני כרך קיג) או "ספרות האגרונים" (יהודית הלוי-צוויק), מלשון אגרת הנשלחת מכאן לשם. ישנם למעלה ממאה ספרים שונים שבהם נאספו טפסי מכתבים -רשמיים ולא רשמיים- מתחילת הדפוס ועד ימינו.

בחרתי הפעם  לפרסם דף מספר אגרון "עטור סופרים", שנדפס בשנת תר"ט 1848 בעלום שם המחבר. (לפי פרופ' דב רפל, מחברו הוא: מוהר, א"מ) . עותק מהספר מצוי בספריית הרמב"ם.

דף זה מכיל הצעות להזמנות חתונה בצד פתיחות למכתבים לאישים שונים, כל אחד לפי תוארו.

כותרת רשימה זו 'ידידי ורעי, אלוף נעורי!' לקוחה  מאחת  הפתיחות הממומלצות של "עטור סופרים".

ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך
שירות סריקה ומשלוח חומר תורני מתוך ספרים וכתבי-עת ישנים וחדשים

פרטים נוספים פנה אלינו  rambaml1@gmail.com