בע"ה
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.
בראשית פרק יח פסוק ו
רשימה לפרשת וירא
"קמח סלת" – האם אלו שני פריטים שונים? תבחרי: או קמח או סולת?
לפי דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פז.) אכן אלו שני פריטים שונים.
כתוב 'קמח' וכתוב 'סולת': "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות" !?
אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.
לפי הפשט, האשה היא שטורחת על הכנת הסעודה וכל שסביב לה, ולכן אך טבעי שרבוי אורחים מקשה ומכביד עליה. בניגוד לבעלה שמארח על חשבונה…
הרבה קולמוסים נשברו כדי להבין את דברי הגמרא, מהיכן למד רבי יצחק מה שלמד?
רש"י במקום כתב: היא אמרה קמח והוא סולת*.
צילום ממסכת בבא מציעא עם פירוש רש"י, מתוך דפוס שונצינו שנת רמ"ט 1489. הדפסה ראשונה של מסכת בבא מציעא! סריקת המקור באתר "הכי גרסינן".
לפי הסבר רש"י, שרה אמנו רצתה לאפות קמח כמות שהוא, ואברהם אבינו רצה שתאפה מן הסולת שהוא קמח מנופה ונקי.
איך כל זה מונח בפסוק מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות ?
בספר "עין יעקב" –על אתר– יש מפרשים שרצו לפסק את הפסוק במתכונת דו-שיח:
אברהם אבינו אמר לשרה אשתו: "מהרי שלש סאים",
שאלה שרה אמנו: האם של "קמח"?
על זה ענה אברהם אבינו: לא, של "סולת"!
פירוש יפה, אך לא מוכרח בפסוק.
מכיון שסולת מציין את הקמח המנופה זכה הסולת שיקראו ספרים על שמו…
ספר מנחת סולת על ספר "החינוך" נדפס בשנת תרצ"ד 1934. המחבר, ר" דוד צבי זעהמאן, היה רבה של דוקלא אשר בגליציה.
נכדו היה הרב פינחס הירשפרונג, עילוי גדול, מבחירי תלמידי ישיבת "חכמי לובלין", בור סוד שאינו מאבד טיפה.
כשרונותיו יוצאי הדופן הביאו לכך שנתמנה בגיל צעיר לנסוע אל כל הקהילות היהודיות במזרח אירופה ולבחון את התלמידים הרוצים להתקבל לישיבה, שהיתה מפורסמת ברף הקבלה הגבוה שהעמידה לרוצים לבוא בשעריה.
באחד מעותקי ספריית הרמב"ם רשומה הקדשה בראש השער. תלאות הזמן פגעו בה והיא ניתנת לקריאה אופן חלקי.
… פאר היחס כת"ר חיים לייבוש
שיחי' מאת ידידו המתרפק באהבתו
שלך פנחס הירשפרונג
עש"ק בהעלותך תרצ"ז לפ"ק
פניתי למכובדי, הרב דוד אברהם מנדלבוים מבני ברק, שבנוסף לחיבוריו התורניים הרבים, הוא תיעד את קורות ישיבת חכמי לובלין – ומייסדה הרב מאיר שפירא זצ"ל – בכמה ספרים מצויינים .
שאלתיו אם יש לו השערה מי הוא "חיים לייבוש"?
תשובה הגיעה מיידית:
היה בחור בלובלין, תלמיד חכם חשוב. ידיד של ר"פ, בשם חיים ליבוש ברגלס מקראקא. נהרג בשואה.
הוא מוזכר כמה וכמה פעמים בספרי "כוכבי אור" על תלמידי יח"ל. וגם בשאר ספרי על לובלין.
ללא ספק הכוונה עליו.
תולדות חייו של ר' חיים ברגלס הי"ד ושנותיו ביח"ל (=ישיבת חכמי לובלין) מצויים בספר "כוכבי אור" של הרב דוד אברהם מנדלבוים. ראו נא כאן.
כל המעיין בתיאור זה יתרשם מדמותו של ר' חיים ליבוש ברגלס, וכי משנתו היתה סולת נקיה.
*יש מקורות המציינים שברש"י ישן יש גירסה הפוכה: "הוא אמר קמח והיא אמרה סולת".
הקטע מתוך ספר "פרדס יוסף" על התורה
גירסא תמוהה, שהרי האישה כאן רוצה לתת את המשובח יותר? כמובן ש"אתגר" זה הניב פירושים מקוריים רבים (לדוגמא ראה כאן הסבר בשם הבעש"ט וכאן הסבר בשם בעל "שרידי אש"). אני לא מצאתי מקור לגירסא כזאת ברש"י. כפי שהבאתי לעיל בדפוס ראשון של מסכת בבא מציעא עם פירוש רש"י בשנת רמ"ט 1489 הנוסח הוא כפי שלפנינו. אשמח לקבל מקור לנוסח זה בדברי רש"י.
שבת שלום
אבישי
ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך.
שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום.
משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.
כתבו אלינו:
rambaml1@gmail.com
עם הספר 
עיניה צרה באורחים – הכוונה שהכנסתם היא טירחה עבורה מאחר וכביכול היא עומדת למבחן בעיניהם על יכולותיה – ולכך אינה ששה לארח. עומק הדברים שאם אין לה את היכולת להכניסם בצורה מכובדת היא תתבייש בכך ותמנע מהכנסתם. בעוד שהאיש מתכוין להכניסם ולהאכילם במה שיש כדי לזכות במצוה.
הרמז בפסוק ממה שאברהם אמר לה להכין מקמח והיא לקחה את המשובח יותר הסולת כדי לתת אותו לאורחים.
דרך אגב, המפרשים עומדים על כך כיצד שינתה מדברי אברהם והרי אין לה יכולת לקחת מממונו משובח יותר, עי' בשפתי חכמים במקום ובכלי יקר.
אני כותב תוך כדי נסיעה…
באחד מספרי החיד"א, כמדומני מדבר קדמות, הוא מביא בשם רבנו אפרים כת"י את
הגירסא שאברהם אמר קמח ושרה אמרה סולת. שאלתי את ר' חיים קנייבסקי שליט"א,
לפני כמה עשרות שנים… וענה לי שאברהם שידע שאשה עינה צרה, אמר קמח. אבל אשתו
לא היתה צרה אלא שרה… וכו'
יישר כחך
עודד בוגרד
יפה מאוד.
בהקדשה צ"ל כמובן "פאר היחס". החלק העליון של הפ' נחתך אבל זו ללא ספק האות פ'.
לגופו של עניין, לעתים חושבים ש"סולת" של התורה היא קמח מנופה היטב היטב – קמח טחון דק דק.
אם כן, זה שונה מאוד מסולת בעברית של ימינו, שהיא דווקא גרגירים עבים הרבה יותר מקמח לבן (וגם מקמח מלא) – ולכן קשה להכין ממנה לחם.
מעיון במשנה (למשל המשנה המפורסמת באבות: נפה – שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, וכן המשניות המתארות את תהליך הכנת המנחות) עולה לכאורה שסולת של חז"ל זהה לסולת של ימינו. הניפוי נועד להרחיק את הקמח הדק ולהשאיר את הגרגירים הגסים – הסולת.
ייתכן שגם אם להכנת לחם הסולת פחות מתאימה – היא מתאימה לעוגות ותבשילים אחרים ולכן נחשבה משובחת יותר.
שבת שלום
אבישי
שמאי
——
תודה על התיקון "שאר/פאר". ברשותך אתקן זאת במקור.
דבריך מעניינים. רש"י על התורה בפרשתינו מבאר: סולת – לעוגות. קמח – לעמילן של טבחים, לכסות את הקדירה לשאוב את הזוהמה.
בביאורי רש"י במהדורת עז והדר פרשו שיש שני שלבים בניפיוי הקמח. תחילה מוציאים את הסובין ואת המורסן (שזהו הקמח המלא של ימינו) ואחר כך מנפים בנפה דקה מאד. בשלב השני יוצאת אבקת הקמח, כעין עפרורית לבנה, והוא הקמח של התורה. נשאר הסולת שהיא עיקר חשיבות הקמח .