"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
(ויקרא ב' יג)
רשימה לפרשת ויקרא
ישנו סיפור מתוק על רב שהגישו לו תה ובו ערבבו מלח במקום סוכר בטעות, וכדי שלא לבייש את מי שהכין (או הכינה) את כוס התה שתה הוא את כולו בלי למצמץ.
בחיפוש במאגר אוצר החכמה מצאתי סיפור שכזה על חכמים שונים: מהרי"ל דיסקין, האדמו"ר "אמרי חיים" מוי'זניץ, ר' אפרים הכהן מחכמי פורת יוסף ועוד.
שמורה אצלי גירסה נוספת, ואינני זוכר כעת מהיכן גזרתי סיפור זה. המסופר הוא עלהרב (ד"ר) אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון וחתנו של הגרי"ד סולובייצ'יק.
מקור: ויקישיבה
'בן דוד' של סיפור מעין זה יעסוק בחכם שלא שם לב לאוכל שבא לפיו מחמת עיונו ברוחניות.
בספר חדש שרכשתי אותו השבוע ראיתי מעשה שכזה.
הספר הוא מיוחד ומרתק, גם – ואולי בעיקר- מפני שעוסק בדמותו של הרב (ד"ר) יחיאל יעקב וינברג, ה"שרידי אש". איש אשכולות של תורה וחכמה.
מעטפת ספר זכרונות ה"שרידי אש". עורך: הרב אברהם אבא וינגוט. ירושלים תשע"ט 2019
המספר מאזן את הסיפור.
מצד אחד, הרב וינברג לא שם לב, שמה שהכניס לפיו היה משולש גבינה עם עטיפת האלומיניום שלו.
ומצד שני, ידע גם ידע בטיבו של מאכל וטעמו. ללמד שלא ב'אינטלקט תלוש עסקינן'…
שבת שלום
אבישי
ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך
שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום.
משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.
בשם הרב שמואל אוירבך זצ"ל מסופר שאמר אמר פעם (לשאלת הגאון ר' אהרן כהן זצ"ל, כיצד ניתן לכבוש את תאוות האכילה), אם אדם מרגיש טעם אמיתי בתורה אינו יכול לחוש טעם באוכל. אינני מאמין שהקצות הרגיש טעם בקוגל…
(מקור http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=3377)
ר' אבישי יקר. נהנתי…
ראה גם הסיפור המצ"ב "מרק של תבן וסבון".
שבת שלום
זאב קיציס
——————-
שלום זאב.
תודה.
במשפט אחד אומר, שיש סיפורים שהמסר הוא שהרבי (או הרב) במדרגה רוחנית גבוהה, ממש מלאך, שאין לו רגש לטעם.
בסיפור שהבאתי על השרידי אש הודגש שלא היה זה מדרגה רוחנית אלא מתוך ריכוז בתורה באופן זמני, ובמקום אחר שם לב לתיבול של האוכל. גם על ר' חיים קנייבסקי (כמדומני) מספרים שנכנס למטבח ובמקום מרק שתה בטעות משהו דומה לנזכר בסיפור, אבל משפחתו מוחה נגד הסיפור ואומרת שר' חיים תמיד היה עם שני רגלים על הקרקע.
שבת שלום ופורים שמח.
אבישי
—————————————–
שלום אבישי
שים לב שבסיפור החסידי גופו מפרשים החסידים את הסיפור כניתוק מן המציאות,
אבל די ברור מגוף הסיפור שהסיבה היא אחרת –
נסיונו להמעיט בחטאו של הגנב ו"לבלוע" את המציאות הקשה בלי לעורר מהומה.
בברכה
זאב
ואני שמעתיסיפור חסידי קדום עוד יותר.
פעם הגיע אל הרבי מבעלז – השר שלום – חבר נעורים לביקור. אותו רב לא נמנה על כת החסידים, ומששמע שחברו הפך לאדמו"ר של חסידים החליט לבקרו ולתהות על קנקנו.
הרבי קיבל אותו בחיבה רבה, והורה לרבנית להכין ארוחה טובה שבה יסבו יחד במסיבת מרעים. אבל הרבנית היתה למודה מאז ומתמיד שאצלה במטבח כל הבישולים אינם מתבלים כלל! וכשהגישו את המרק, הבחין הרבי שחברו אינו אוכל, וכששאל אותו למה? אמר לו בפשטות – "חסר מלח"! הרבי שהופתע מכך, הביע תערומת בפני הרבנית באמרו: "איך זה שלא מכניסים מלח במאכלים, ואצלי בבית אי אפשר לכבד בני אדם?!"
מכיון שאותו רב התעכב בבעלז יום נוסף, הזמין אותו הרבי גם למחרת לסעודה, בתקוה שהפעם כבר יהיו המאכלים ראוים.
הרבנית, שרצתה מאד למלא את רצון בעלה, אבל מכיון שמעולם לא השתמשה במלח – לא ידעה את המינון הנכון, וכדי שלא יתעורר ספק, מילחה את המרק בשפע… בבית הרבי היתה גם משרתת, ומכיון שגם היא שמעה את מה שאירע אתמול וחששה שאולי שכחה הרבנית לתבל, הוסיפה גם היא מלח – בשפע.
למחרת, כשהגיע המרק לסעודה, הרבי אכל כהרגלו מבלי לחוש בהבדל! אבל הבחין שוב שהאורח לא אוכל, ומיד אמר בפליאה: שוב לא מלחו את המרק?! ומיד תפס את המלחייה ושפך לתוך צלחת המרק של חברו והתחנן לפניו שיואיל בטובו לסלוח ולאכול…
רק אז קלט החבר שחברו הטוב כבר הגיע למדרגה כזו שכבר אינו מרגיש טעם באוכל, אבל לא היתה לו ברירה ומפני הנימוס נאלץ לאכול את המרק הממולח שלושה פעמים בשפע.
בברכה
דוד נחמן ר.
סיפור דומה שח מרן אדמו"ר מסאדיגורה זיע"א שבילדותו ביקר את דודו זקינו אדמו"ר הרה"ק רבי מנחם נחום מהוסיאטן לעמבערג זיע"א הי"ד ובמו עיניו חזה כיצד הגישו לפניו כוס תה, ולגודל הדביקות בה היה שרוי הושיט ידו אל השולחן ותחת ליטול את קערת הסוכר, נטל את קערית המלח ובזק מתוכה על הכוס שלפניו, עירבב ועירבב ושתה את תוכנה. ולא הרגיש שהיתה "ממותקת" במלח… (ספר עקבי המלך)
המקור של הסיפור על הרב ליכטנשטיין הוא מהספר אשר אדם עז לו בך