Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זלדה’

בע"ה

 פמוטות הכסף של זלדה

חנוך גוטליב

 

"וביום השבת"

– רשימה אורחת לפרשת פינחס – 

 

עמוד ראשון מכתב ידה של המשוררת זלדה. באדיבות "מכון גנזים" בבית אריאלה

 

באהבתי את שירת זלדה, בחפשי אחר יצירתה הנוגעת בנפש הדלקת הנר ערב שבת, ראיתי כי כתב יד של השיר פמוטי הכסף (כך במקור, ובדפוס פמוטות הכסף) מצוי באתר גנזים. בעזרתו האדיבה של ידידי ר' אבישי אלבוים מנהל ספרית הרמב"ם ואנשי גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב – נגלה לי כי יש עוד שני כתבי יד של השיר. אם כך הרי יש לפנינו חמש גרסאות השיר. הנוסח הראשוני בכתב יד מפברואר 1960. הנוסח השני בכתב יד ממרץ 1960. הנוסח השלישי בכתב יד לא מתוארך בכתב היד עצמו אך להבנתי תוך בחינת התפתחות הטקסט הוא נכתב אחרי מרץ ולפני דצמבר 1960 אז התפרסם לראשונה השיר בדפוס במאזנים. והגירסא החמישית היא הפרסום  בספר השירים של זלדה "פנאי" ב1967 (גירסא השונה אך במעט מגירסת מאזניים).

שכתוב וניתוח צורני בסיסי ראו כאן

 

אלחנן ניר כתב יפה על הרצוא ושוב בשירת זלדה (במאמרו "כל הנשמות בשקיקה נוראה", המנתח את שירתה והיחס בינה ולשיטת הרצוא ושוב בחב"ד מקור הולדתה). נראה לי שהשיר כאן כולו ברצוא ושוב. בין טירה בשמים ושמחה באלוהים לבין חושך ויערות המוות.

יש עוד רבות לקלף שכבה אחר שכבה ולחשוב מחשבות מה סערה נפשה בכותבה ובמוחקה בחסרות וביתרות, בכל תג ותג שקשרה. רציתי להתמקד בעיקר בבית האחרון ובמעט שלפניו, בית שלא מופיע בגירסא ראשונה כלל ומופיע בצורה שונה בגירסא שניה מכפי שמופיע בשלישית ובדפוס.

טבלת השוואת הגירסאות. מתוך שכתוב וניתוח צורני בסיסי.  ראו כאן הניתוח בשלמותו

 

הדלקת הנרות באה בד בבד עם הדמעות. גם בשיר "ערוגה של חבצלות" מופיעות דמעות בהדלקת נרות של שכנתה. דבורה חיץ במאמרה "השכנה השוכנת בנפשה", כותבת על הבכי המקביל ל"צער השכינה", ומבטא את הגעגועים לבורא ואת ההתעצבות על מצב הפירוד שבהוויה. הדלקת הנרות היא תיקון, חיבור של האדם לאלוקיו, ושל אדם לאדם – ואני אוסיף ואומר בהקשר של השיר פמוטות הכסף (כפי שנראה להלן) – חיבור של דור לדור – נגוהות ירושה.

יש בדמעות הדלקת הנרות משהו שמהדהד שורות משירו של ביאליק "אמי זכרונה לברכה" – "וַיְהִי בְּהַעֲלוֹתָהּ הַנֵּרוֹת וְלֹא יָכְלָה הִתְאַפֵּק, / כִּי מַר לָהּ, כִּי רֻתַּח לְבָבָהּ, / וַתֵּבְךְּ הַצַּדֶּקֶת, וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחָיֶיהָ נָפָלָה – / וְנֵר אֶחָד תָּסַס וְכָבָה. / … //  אָז תִּשַּׁל מִלְּחִי הַצִּדְקָנִית דִּמְעָה אַחַת בּוֹעֶרֶת, / רְסִיס אֵשׁ לֶהָבָה, / וּבְצָנְחָהּ, וַיִּפֹּל בַּבַּיִת אוֹר מִשְׁנֶה, כִּי נִצַּת / הַנֵּר אֲשֶׁר כָּבָה. // כִּמְעַט פָּקְחָה אִמִּי עֵינֶיהָ הָעֲשֵׁשׁוֹת וָאֵרֶא: / אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים שָׁם יָהֵל, / כִּי נָשְׁקָה הַשְּׁכִינָה עֲלֵיהֶן – תַּעֲמֹד זְכוּת הַצַּדֶּקֶת / לָנוּ וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל".

אולי דמיון יש כאן, אבל לטעמי שירה של זלדה שונה לגמרי. הדמעה המקדשת ונוסכת אור שבעת הימים אצל ביאליק באה בגלל המסכנות ההווה המתוארת קודם לכן בשיר, אולם אצל זלדה היא אינה אלא תמצית זכרון לעם זוכר, בליל שבת שיש בו "זכר" למעשה בראשית וליציאת מצרים.

אני פה בירושלים עם כוסף קדושה ותשוקה לאל חי – אבל שם, בגלות – היה או יש יהודי אחד ועוד אחד, עולם יהודי שלם, ביערות המוות, שנקבר תחת השלג ואפילו זכרו מחתה הסופה והוא סהר שותק, אולי צל ירח, צידו הנסתר – והוא "כבר ברשות הירח / שמאיר את השער / אל העולם הכמוס" (שירה "ברשות הירח") – אין לו זכרון כלל. הוא נחבא. – אך זלדה מחיה אותו, לא "דמעתו עוד חמה" הנשארת רחוקה שם ביערות המות (בגירסא 2) ולא רק אוחיל פניו (כפי שמופיע בגרסא 3) אלא גם "אכפר" – היא מכפרת על שכחתו – בדמעתו הניגרת מעיניה שלה – כאן עם הבהוב הנרות – הבהוב דייקא – אש עולה ויורדת, מרקדת, בין יש לאין – וכך, בכל זאת – הבו לי יין – הוא כאן, הוא הכאב המר והוא הוא גם אחד מבנאיה של טירה עתיקה – על כן, בנשף הערב, מזגו לנחבא. דמעה מחברת דורות.

הנחבא הלזה, איננו רק מטאפורה כללית, היא מאוד ספציפית – הגירסא הראשונה מגלה לנו שהוא הנחבא הוא הנלבב שצר הפמוטים הללו. בדפוס יש שני בתים נפרדים זה מזה ואולי מתמסגר כל אחד לעצמו, אך בגירסא ראשונה אנו רואים כי "שמו קבור בשלג" הוא המשך ישיר ל"אי הנלבב שצר עטרת תפארת זו". רק נשאר עלום מי היה צורף הכסף, הצדיק (המופיע בגירסא 2) – "שיצק גיל ורעדה כעדיים לשבת?". זלדה הופכת את תשוקתה שלה לאל חי (תשוקתי – גירסא 2), לתשוקתו שלו (גירסת 3 ובדפוס) העוברת מדור קדום אליה, למשהו צומח ועולה ומתרונן מגבעולי הכסף.

יתכן וגם לזלדה היה הוא עלום, רק ידעה היא שקיבלה ממשפחתה שהגיע מאוקראינה את פמוטות הכסף נגוהות ירושה – כתרים ממורקים בדמעות.

כמה כח יש בפמוטי הכסף, לא רק בערב שבת לא רק בשלהבותם החיות – ב"ציפור אחוזת קסם" היא כותבת – "בהיכל הלילה, באפלה העמוקה, כשמבחינה עיני בפמוטי הכסף, מבהיק בלבי חלום המדרגות הלבנות.  מתבשם דמי משכרון הנשמה, הכורעת על סף האושר".

ואחרי הכל, אחרי התרוממות הנפש כל כך, אחרי החופש והשמחה, אחרי החושך והברקים, אחרי גיל ורעדה, אחרי יערות הפרא ויערות המוות, אחרי כאב מר וששון תינוקות – אחרי הכל – כל העולם כולו זבול על בלימה – הבהוב נרות.

ואיך אפשר שלא נסיים בשירה של זלדה "הדליקו הנר" – יש בו מוטיבים שמופיעים גם בפמוטות הכסף – יש בו הנר והיין והשמש השוקעת ושושנת הרקיעים –

הדליקו נר / שתו יין. / השבת קטפה בלאט / את השמש השוקעת. / השבת יורדת בלאט / ובידה שושנת הרקיעים. //

איך תשתול השבת / פרח עצום ומאיר / בלב צר ועיוור? / איך תשתול השבת / את ציץ המלאכים / בלב בשר משוגע והולל? / התצמח שושנת האלמוות / בדור של עבדים / להרס, / בדור של עבדים / למוות?! / למוות, / בדור של עבדים / להרס,למוות. //

הדליקו נר! / שתו יין!  / השבת יורדת בלאט…

 


ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך.

שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום.

משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.

כתבו אלינו:

rambaml1@gmail.com

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: