בעילום שם המחבר
ישנם ספרים תורניים לא מעטים בהם המחברים מעלימים את שמם. הספר נדפס ללא שם מחבר.
מחברים המעלימים את שמם מאתגרים את המקטלגים בספריות. הם מנסים לאתר את שם המחבר בדרכים שונות. לפעמים המידע נשאב מתוך הספר, אם מוזכרים שמות ספרים קודמים שחיבר המחבר או סימנים מובהקים אחרים אודותיו, ולפעמים נעזרים בגורמי חוץ. לעיתים הספרנים המקטלגים מתקשרים טלפונית לכתובת המו"ל שרשומה בספר ומבררים את שם המחבר. למיטב ידיעתי, כך נוהגים בספריה הלאומית.
לאחרונה פנה אלי ספרן בית הכנסת ביישוב בו אני גר ושאלני: מי הוא מחבר סדרת הספרים "בלבבי משכן אבנה" המצויה בספריית בית הכנסת ?
הסדרה מונה ששה חלקים ועוסקת בעניני מוסר והדרכה.
בפתיחה לחלק הראשון ישנן הסכמות נלהבות מחכמי זמנינו, אך בהשמטת שם המחבר.
כך לדוגמא רושם הרב שריה דבליצקי:
"האברך היקר, השקוד על התורה והעבודה ומעמיק ביראת ה', הרה"ג ר' שליט"א מעיה"ק ירושלים…" . תיאור מפליא . אך מיהו אותו אברך יקר ירושלמי ?
בדיקה בקטלוג הספריה הלאומית העלתה כי מחבר הספר הוא הרב איתמר שורץ.
מה הסיבה להעדר השם? האם צניעות וענווה?
המקרה של "בלבבי משכן אבנה" משך את תשומת לבי משום האנקדוטה הבאה. באתר המרכז הרוחני-יהודי "שורשים" בתל אביב מופיעים שיעורים והרצאות מוקלטות. בין השאר מצאתי שם סדרת הרצאות בנושא: "שבת קודש על פי הסוד". שם המרצה: הרב בלבבי משכן אבנה.
מוזר, לא כן ?!
להעברה לאתר "שורשים" לחץ על התמונה.
ספרים רבים לאורך כל השנים נתפרסמו בעילום שם. אחד המפורסמים שבהם הוא ספר התניא, לאדמו"ר הראשון של חב"ד ר' שניאור זלמן מלאדי, שהוציא לאור בחייו את חיבורו זה (כמו גם את הלכות תלמוד תורה) בעילום שמו. פרופ' משה חלמיש בספרו " נתיב לתניא" (תל אביב תשמ"ח 1988, עמ' 18) מזכיר עובדה זו ומעלה השערות לפתרונה.
מעניין כי גם בעולם הכללי תופעה זו היתה מוכרת בעבר, אך הלכה ונמוגה עד שנעלמה כמעט כליל. מאמר על כך נדפס בחוברת "זמנים" , רבעון להיסטוריה, מס' 104: "קיצור תולדות האנונימיות" מאת רוברט ג' גריפן.
יש לבדל תופעה זו, של הדפסה בעילום שם, מתופעה אחרת דומה: כתיבה בשם עט, "פסידונים" בלע"ז. תופעה מוכרת ונפוצה במקומות הבאים:
1. העיתונות החרדית. היא מלאה בכותבים שחותמים בשם בדוי. שמעתי פעם הסבר, שהסיבה לכך היא שאברכים לא רצו להסתבך עם מס הכנסה ורשויות החוק. לעיתים זהו צורך המערכת, שמחמת מיעוט כותבים יש מספר מאמרים באותו גיליון של הכותב. כך סיפר לי בעבר אחד העורכים בגיליון מוסף שבת של עיתון "יום ביום" של ש"ס.
2. בקבוצות דיון ובפורומים. שם נח לאנשים להתבטא בעילום שם. זוהי נורמה מקובלת בכל מרחבי הפורומים האלקטרוניים ואינה ייחודית למגזר הדתי. אמנם ניתן להתרשם שהכותבים הקבועים מוכרים זה לזה בזהותם האמיתית וישנה היכרות אישית ביניהם.
בעבר היה מי שטרח ואסף רשימה ארוכה של "בדויי השם" וחשף את זהותם האמיתית. שאול חיות הוציא בוינה בשנת תרצ"ג (1933) את ספרו "אוצר בדויי השם" , ובו 5145 ערכים !!!
האם כשם שנכתב אז "אוצר בדויי השם" , יהיה כיום מי שירים את המשימה על שכמו וירשום לדורות הבאים "מי הוא מי " בעיתונות הדתית ובפורומים התורניים ברשת?
ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך.
שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום
משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.
נא פנה אלינו rambaml1@gmail.com
שלום וברכה
מתוך ידיעה אישית – היכרות עם כמה וכמה כותבים חרדיים, הן מחברי ספרים והן כותבי מאמרים בעיתונים – אני יכול "לגלות" כי הסיבות האמיתיות כיום הן שתים, בעיקר:
א. מטעמי צניעות. בחברה החרדית ישנם לא מעט אנשים שמעוניינים לשמור על חיסיון כדי לא להתכבד בפרי עטם. כמו גם במצוות אחרות שהם עושים. כך הוא מחבר הספר "בלבבי משכן אבנה", וכך הם מחברים נוספים, ולפיכך המאמצים לחשוף את זהותם של מחברים אלו ולפרסמם ברבים, בניגוד לרצונם – מגונים.
ב. מטעמים ענייניים. מחברי מאמרים (וספרים לעתים) מעוניינים לתת לחומר לדבר בעד עצמו, בבחינת "קבל האמת ממי שאמרה". בניגוד לקיצוניות השניה – עיתונים והוגי דעות ששמם הולך לפניהם במערכת של יח"צ משומנת, ולא משנה מה יכתבו – כאן מדובר בעיתונאים או סופרים שלא מעוניינים להפוך את עצמם למרכז. לפעמים מדובר באלו הכותבים דברים קיצוניים. ולפעמים מדובר באנשים הכותבים דברים שההסתרה מאפשרת להם להתבטא בצורה גלויה וכנה יותר.
כך או כך, הקריאה של מחבר המאמר הנכבד, "מי שירים את המשימה על שכמו וירשום לדורות הבאים "מי הוא מי " בעיתונות הדתית ובפורומים התורניים ברשת?" – ואת בניגוד גמור לרצונם הברור ש הכותבים הללו (שחלקם מן הסתם לא היו מפרסמים את דבריהם אילו ידעו שיושקעו מאמצים לחשוף את שמם האמיתי – מקוממת ובלתי הוגנת.
אני קורא למחבר המאמר הנכבד, הידוע כאדם זהיר וישר, לתקן את המאמר בהתאם.
בידידות
שי מנצר
לגבי הספר 'בלבבי משכן אבנה', אני חושב שהמחבר כתב את ספרו בעילום שם מפני הענווה, אך לימים הפך שמו להיות הרב 'בלבבי משכן אבנה', כמו שקרה לחזון איש ולגדולי ישראל נוספים.
כמדוני, שגם על הספר "עלי שור" נעדר שם המחבר, הרב שלמה וולבה.
במקרה שלו, אין ספק שבחר כך בשל צניעותו המופלגת בה נהג.
בס"ד יום ד לסדר בשלח יב שבט התשע"ג
יישר כח על הרשימות. אתמול ראיתי דיון בשאלה האם ראוי למחבר לפרסם את שמו או להעלימו בהקדמתו של הרב יצחק יוסף לספרו "שולחן המערכת", ירושלים תש"ע, כר' א עמ' ה-ז.
עברתי על הדברים די בריפרוף, אך מה שזכור לי הוא שמלבד השיקולים של ענווה וכו', הוא עוסק בשאלת הסמכות, לדעתו, דווקא על חכם שסמכותו פחותה, מחבר צעיר וכו', לחשוף את שמו, כדי שהלומדים יתייחסו אליו יותר בביקורתיות ולא יסמכו על דבריו. דומה שהדבר אופייני לשיטת פסיקה המעניקה משקל רב לתקדימים ולסמכות הפוסק, שיטה שבני משפחת יוסף הם נציגים מובהקים שלה וחלק ניכר מההקדמה מוקדש לתיאורה ולהסברתה.
בכלל זוהי הקדמה מעניינת מאד, היא דנה בין השאר גם בצורך בבבקיאות בדברי הפוסקים, ובדרך הראויה לבחירת שם לספר.
יש סיבות נוספות לכתיבה בשמות עט בציבור החרדי (פסדונים, אגב, או פסאודונים/ פסבדונים, אינו אלא תעתיק לשוני משובש של הצירוף האנגלי pseudo-name, שתרגומו "שם בדוי". ואין לו משמעות נוספת מעבר לתרגומו המילולי וממילא אין שום סיבה להשתמש בו. שריד לתקופה שבה היו מעתיקים מילים כאלה לעברית השימושית בצורה משובשת למדי).
א) כוחו של הרגל. כולם עושים כך, גם סופרים ידועים (חלקם. יאיר ויינשטוק).
ב) בשביל נשים, זה משום מה נתפס כאלמנט של צניעות, שלא כותבים את שמה הפרטי של הכותבת אלא רק את שם המשפחה, ומכאן לכתוב כבר שם (משפחה) בדוי וזהו הדרך קצרה.
ג) בשביל גברים, "משום מה" העיסוק בכתיבה עיתונאית וכדומה נתפס כעיסוק נחות, מדרגה ב', ובעצם למה הכותב אינו משקיע את כל עיתותיו בלימוד בכולל? לכן כותבים בשם בדוי וזהו. וגם אם "ידוע" בעצם מיהו הכותב שמאחורי השם הבדוי, עדיין זה די נוח שעל המדפים בחנויות או על דפי העיתון השם לא מתנוסס.
ד) בשביל גברים ונשים כאחד, הכתיבה בשם בדוי מאפשרת שלא להיות חשוף וניצב בצורה גלויה ואישית מאחורי הדברים הנכתבים, למקרה שלמישהו תהיה ביקורת עליהם. וזה דבר חשוב מאד בחברה הומוגנית כמו הציבור החרדי.