עקידת יצחק בעמק חרוד תרפ"א (1921)

רשימה לפרשת וירא

ההשפעה של עקדת יצחק על עם ישראל לדורותיו מופיעה במקומות לא צפויים.

זאב דורסיני נמנה על קומץ הגיבורים, אנשי גדוד העבודה,  שעלו ליישב את אדמות עמק חרוד וייסדו את הקיבוצים עין חרוד ותל יוסף בשנת תרפ"א (1921) על אדמות גוש נוריס מזרח. חבל ארץ זה היה מלא בביצות, ויתושי הקדחת הדביקו אותם במחלת המלריה. יותר מכל נפגעו הילדים. תסמיני המחלה הופיעו בבתו הבכורה. המלצת הרופא היתה לעזוב את העמק, אם הם חפצים שבתם תחיה.  זאב דורסיני התלבט באחריות ההורית שלו מול האחריות האישית ליישוב הארץ והכריע כאברהם אבינו, לעקוד את בתו.

התיאור של חבוטי הנפש שלו מופיעים בספר זכרונותיו  "מגדות הדניפר למעין חרוד" (תל אביב, תשל"ד 1974). מפאת מגבלות של מקום  אצטט רק משפטים ספורים.

"מחשבות רבות מתרוצצות בקרבי ואני חש כי הנני נקרע לגזרים באין יכולת להחליט בדבר. ואולי הטיל עלי הגורל להביא קרבן כה יקר על מזבח בנין המולדת ? מבלי משים עולה בלבי זכר עקידת יצחק. אולי גם אני הועמדתי בנסיון לבחון את נאמנותי למולדת… ולא לחשוך את בתי, את יחידתי… ואם כך הדבר – אעמוד בגורלי ולא אסוג…" (עמ' 112)

המעוניינים לקרוא את כל הסיפור מראשיתו, ראו נא כאן. מומלץ !

ספרתי על "מציאה" זו לשכני בפדואל, הרב זיו הכהן פארן, שידעתי שהוא בן קיבוץ יפתח אשר בגליל העליון. הוא חייך חיוך גדול ואמר לי: זאב דורסיני היה סבי ואני הייתי נכדו האהוב, על ברכיו גדלתי.

ממנו שמעתי על ביקורו של הרב קוק בעין חרוד. לא קל היה לרב קוק המפגש עם החלוצים, שלא שמרו על מטבח כשר (בלשון המעטה). לבקשתי העלה הרב זיו על הכתב את סיפור המעשיה, כפי ששמע מסבו.

כחמש שנים לפני פטירתו של סבי זאב דורסיני עליו השלום,  סח לי באחד הערבים המשותפים.

הדבר היה כאשר  קבוצת חלוצים מעליה שלישית  נאחזו בגבעה ליד מעיין חרוד. מתיישבים  אלה עברו עוד פעמיים עד שקבעו מקומם  על גבעת קומי מקומו היום של קיבוץ עין חרוד מאוחד.

ימים קשים ותקופה קשה הייתה כ-עשרה מחברי הנקודה נפטרו מהקדחת  וחום הקיץ הכביד ביותר על העולים מרוסיה הקרה, עם זאת המורל היה גבוה.

זה היה בשעות הצהרים המוקדמות, אומר סבא, ראינו מכונית פאקרד שחורה  פונה מהכביש הראשי שעבר לאורך העמק ופונה אלינו דרומה לרגלי הר הגלבוע, מקום המחנה. מתוכה יוצא אדם תמיר, 'ספודי' לראשו וזקן הדור על פניו ולידו עוד אדם במגבעת.

אנו נהגנו לאכול ארוחה חמה בשעות הצהרים המאוחרות, לאחר השכמת בוקר ועבודה מפרכת בהעמקת תעלות ניקוז לביצת נחל חרוד ושתילת עצי אקליפטוס (שצורכים הרבה מים) לאורך הביצה.

מנהג נוסף נהגנו לקיים בשגרת המחנה – לרקוד. היינו רוקדים כל פעם שהיינו נפגשים: בצהרים, לאחר הארוחה, בערב, לאחר ארוחת ערב, ובכל עת מזדמנת… הלב התרונן בכל עת ובכל הזדמנות נתנו לו ביטוי בריקוד הורה ושירה. כל אחד ואחד היה חדור תחושה  עוצמתית של גודל השעה  ועל זכותנו האדירה של "לבנות ולהבנות בה"…

והיכן רוקדים כאשר השמש של העמק יוקדת?  באוהל "חדר האוכל" – שני אוהלים הודים מחוברים זה לזה. אוהל זה היה הגבוה מכל אוהלי המחנה והגדול שבכולם. והיה מתוח בין שני תרנים נישאים.

והנה והאורח המשונה, שהגיע אלינו עם עוזרו, הציג עצמו בשם 'אברהם קוק', ונשאר עומד לידנו כאשר חודש הריקוד שהופסק לצורך קבלת האורחים… בכל עוזו בריקוד הורה ושירה הבוקעת מהגרונות. והנה  לפתע  נכנס האורח לבין הרוקדים והצטרף לריקוד הסוער…  לאחר שנים שלושה סיבובי הורה מהירים, פנה לרב, בעל ה'ספודי', גר צדק, שהיה אחד מאנשי הקבוצה, ואמר לו: "אתה יודע מה היה פה אתמול בלילה? הם שחטו כאן חזיר ופשטו את עורו – כאן… כאן ליד התורן". ובאמת  הייתה ביצה אדומה  לרגלי התורן, (זה היה המקום הנוח ביותר לתלות את הגופה ולהפשיטה…), אשר סביבו רקדו כל העת… הריקוד נפסק!

ענה לו הרב בשאלה:

"הם מיבשים ביצות בארץ?" ענה הגר: "כן",  הם מיישבים את ארץ ישראל?"  ענה הגר "כן".

"אם כן אני ממשיך לרקוד איתם"… וחזר  למעגל הריקוד בהתלהבות עזה…

                                                זיו הכהן פארן, נכד לזאב דורסיני, עליו השלום.

————————————————————————–

מקבץ התמונות הבאות צולמו בראשית ימי ההתיישבות החלוצית בעמק חרוד. הן נסרקו מתוך חוברת קטנה ודקיקה בשם:

Nuris, eine neue jüdische Arbeiter-Siedlung in Palästina.

 [נוריס, התיישבות עובדים יהודים חדשה בפלסטינה].

החוברת כוללת 7 עמודי טקסט ו 16 עמודים  של צילומים, ובה דיווח מפורט על ההתיישבות בגוש נוריס מזרח, הוא עמק חרוד. החוברת נדפסה בגרמניה בשנת 1923 על ידי קרן היסוד.

 

שבת שלום

אבישי

 

————————————–

ספריית הרמב"ם מתקוונת אליך.
שירותי סריקה ומשלוח חומר תורני מספרים וכתבי עת ישנים וחדשים ללא תשלום

משתדלים לענות לכל פונה תוך 24 שעות.

נא פנה אלינו rambaml1@gmail.com